יצר ויצירה 

יצר ויצירה,

עד כמה הלבידו שלנו מנהל אותנו?

עד כמה אנו מודעות לדחפים המניעים את הלבידו שלנו?

עד כמה אנחנו רוצות לקבל תשובות על שאלות מהסוג הזה?

אם נחשוב על השאלות ונמצא תשובות יתכן וחלק מהקסם ישתנה, ואנו נאלץ לקחת אחריות גם על החופש שלנו - כאשר אנו יצריות ופועלות מתוך דחפים קמאיים המשחררים את כל מעצורינו, הם מצדיקים את הוויתנו הרגעית.

חלק מאיכותו של הקסם טמון באפשרות הדיוק, לדעת עד כמה אנחנו מפרגנות לעצמנו להיות מדויקות במה שעושה לנו את זה, מתוך מודעות והכרה בצורך וברצון, ועד כמה אנחנו מפרגנות לעצמנו לקבל או, שומו שמיים, לבקש את מה שאנחנו רוצות ?

בין כל השאלות חשוב לשים לב ולראות עד כמה הפער בין הפנטזיה לבין מה שקורה בפועל, גדול. למרות שפנטזיות אינן בהכרח מיועדות להגשמה, והן בגדר תבלין המפרה את הדמיון ומוסיף ארומה מסתורית ומעניינת לתסריטים מתקיימים.

בתוך המארג החושני הזה אני תוהה עד כמה שזורות בו התניות חברתיות המתחברות לדימוי העצמי שלנו, בפני עצמנו – כדבר ראשון, ופני מי שאיתנו באקט עצמו.

מכאן עולה השאלה המרכזית:

עד כמה נשים באמת מרשות לעצמן ליהנות מהיצר ומהיצירה ?

משחר ההיסטוריה לימדו אותנו לשרת את הגברים, אשה לא אמורה להנות ממין, היא אמורה לספק אותו כשרות לגבר שאיתה, ואשה שכן מעיזה להנות ממין נחשבת למופקרת.

ואנו מכירות היטב את כל החוקים והגזרות המזוויעות הקיימות בחברות שונות הדואגות להגביל ולסרס את התשוקה הנשית.

כיום אמנם קיימת תנועה "רדיקלית" חדשה/ישנה ומהפכנית, שהיא חלק מהשינויים העוברים על החברה שלנו, המין יותר משוחרר, נשים יותר מעיזות להגיד, לבקש, לסרב ולדרוש.

יחד עם זאת קיימים כל כך הרבה מיתוסים שוביניסטים המכתיבים התנהלויות חברתיות המגיעות עד לרזולוציות נמוכות מאוד ונכנסות לחדרי המיטות של כולנו, שם בחדרי חדרים לאור נרות, וסדינים ריחניים, או כל רעיון יצירתי אחר שעולה בראשכן, מתקיים עולם אחר, כאילו ששם החוקים והכללים שונים, האם זו אמת ארוטית, או "זהות מינית"?

האם מה שנוצר בנו בשעות האינטימיות האלה זה חלק מהאמת המוחלטת שלנו, או שאולי עדיין לא למדנו לחיות את החיים במלואם ואנו לא מעיזות לאפשר לעצמנו להתבונן, לראות, ללמוד ולגעת במהות קיומנו.

אותו מקור הנאה המהווה מקור הנעה בלתי נידלה, אותה אנרגיה קיומית יצרית ויצירתית הקיימת בכל יצור אנוש, אשר יחד מפכות מאותה נביעה הנמצאת באבר החושני ביותר בגופנו – המח, מקיימת את האמת המוחלטת שלנו כבנות אנוש משוחררות מהתניות ומוסכמות חברתיות כובלות, ומשום כך, האם בעידננו אנו הנשים מצליחות להגשים את מאווינו היצריים ודחפינו היצירתיים האמיתיים, ומגיעות למימוש עצמי מספק המתועל לכל מעשיינו כחלק הצרוב בבסיס מהותנו הנשית ?